פרסומי המחלקה

מהי "מהפכה"? לפני כ־150 שנה התגלו שרידי תרבויות עתיקות במזרח הקרוב, במסופוטמיה ובמצרים, ומחקרים היסטוריים משווים בינן לבין המסופר בתנ"ך, מאברהם אבינו ועד עזרא הסופר. כאשר המחקר מצביע על תופעה דתית או פוליטית שהתקיימה בתרבויות העתיקות, אבל בתנ"ך היא מופיעה במגמה מנוגדת – הוגדרה זו כ"מהפכה".

מהו אופי החיבור? החיבור הוא מחקרי, בהתבססו על המחקר ועל מקורות מדעיים מובהקים; והוא תורני, בהסתמכו על התנ"ך, על חז"ל, ועל הגות רבנית בת־ימינו, זו המקבילה למחקר.

איך מתיישבת מהפכה עם מסורת? כאשר ר' שמואל חיים לנדאו, מייסד 'הפועל המזרחי' ב־1922, טבע את מטבע הלשון "המרד הקדוש" – הוא אכן התכוון לרעיון המרד. לא נגד התורה, אלא להיפך: נגד ניוונה, ש"אין בית מדרש בלא חידוש". וכהגדרת הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ־ישראל: "הישן – יתחדש, והחדש – יתקדש". כלומר, החידוש המתמיד – הוא המסורת היהודית במיטבה.

מדוע כתבתי את החיבור הזה? גדלתי בציונות הדתית של פעם; בבני עקיבא ובקיבוץ הדתי, ונשאבתי לרעיון של "תיקון עולם" (פרק 71 בספר). שתי מלים אלה הן תמצית התורה והיהדות, ונולדו לשם דירבון רוח האדם והחֶבְרָה לתיקון מתמיד, כדבר ה' לאברהם: "...וְשָׁמְרוּ דֶּּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה ומִּשְׁפָּט". דברים אלה נאמרו לאברהם ולזרעו, אך גם לכל באי עולם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וזהו תיקון עולם.

מן הדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן

עיצוב גראפי: עידית אפרים

'חברתנו יונה בר-מעוז ליקטה מן הכול, מן הקודש ומן החול: מחז"ל ומחוקי חמורבי; מאליהו הנביא ומ"מכתב מאליהו"; ממקס ברוד ומקאסוטו; מ"העמק דבר" ומ"משך חכמה"; מהפרופסורים סימון וזקוביץ, מופס והיינמן, מכל אלה - אם מתוך הסכמה ואם מתוך מחלוקת לשם שמים - בנתה את הגיגיה, את הכול הכניסה לתוך היכל הקודש של הבנת עומק הפשט ועומק המשמעות של דבר ה' שבמקרא. כי בכך משתלבת יונה בזרם הפרשנות הנאמנה המתחדשת: לירד לעומק הפשט בעזרת כל הכלים המדעיים שברשותנו; דהיינו: הלשוניים והספרותיים, הריאליה והפסיכולוגיה. כל זאת, כדי שפשט זה ילמדנו את המסר והמשמעות של דבר ה', לדורנו ולדורות.' -- מנחם בן ישר, הערכה לספר "תנו לה מפרי ידיה"

שני חוקרי מקרא, הבאים מתחומים שונים, חברו על מנת לחקור את יחסם לתנ"ך של שני סופרים עבריים, בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.  האחד, הסופר, החוקר והפובליציסט פרץ בן משה סמולנסקין (1842-1885) והאחר הוא הסופר, החוקר והוגה הדעות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921). רב המשותף ביניהם על המפריד בהתייחסותם לתנ"ך, ושניהם מייצגים את הגישה החילונית לתנ"ך. גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביחסם החופשי השיטתי לטקסט המקראי. הם אינם מחויבים להקשרם המקראי של ביטויים או משפטים, ועושים במקרא כבשלהם תוך הערכה עצמית אובססיבית הספר מציע התייחסויות חופשיות לביטויים מקראיים, בצד התייחסויות לספרי המקרא השונים ולדמויות מקראיות. בנוסף ניתן לחשוף בדבריהם של שני סופרים אלה תופעה בולטת, העוברת כחוט השני בחיבוריהם, הבאה לידי ביטוי בייחוס כתובים מקראיים לבני אדם בעוד שבמקורם המקראי כתובים אלה מתארים את האלוהים. פועל יוצא של גישה חילונית זו הוא שייחוס כתובים אלה אינו פוסח על הסופרים עצמם, והם למעשה משקפים תפיסה של האלהה עצמית.

חלקו השני של הספר מציג את מידת שימושם האינטנסיבי של הסופרים בתנ"ך. זאת עושים מחברי הספר באמצעות הצגה של כמה תצרפים (פסיפסים) ושל ניתוח ספרותי של שני חיבורים ספרותיים, ובכך מצביעים על ניצול כתובים מקראיים למטרתם הספרותית והרעיונית של שני הסופרים.

זה למעלה ממאתיים שנה מעמיד החקר האקדמי של המקרא את היהודי המאמין בפני השאלות המאתגרות ביותר:
האם סיפורי התנ"ך מדויקים מבחינה היסטורית? האם יציאת מצרים אכן התרחשה? מדוע התורה מביאה גרסאות שונות של מצוותיה וסיפוריה? מה הן ההצדקות לאמונה שהתורה היא מן השמיים? האם יהודי המבקש יושר אינטלקטואלי יכול לשמור על נאמנות לכל י"ג עיקרי האמונה?

בחיבור פורץ דרך זה, הרב פרופ' יהושע ברמן, חוקר בעל שם עולמי, סופר ומרצה, בוחן במבט רענן וביקורתי את השאלות הללו. בהשתמשו בבקיאותו בנושאי המזרח התיכון הקדום ובמקורות חז"ל, הוא מעז להגדיר מחדש את המונחים הנתונים לדיון. אני מאמין הוא ספר חלוצי המציע ליהודי המאמין גישה המיוסדת על אדני המסורת ועל ידע אקדמי, מתוך יושרה אינטלקטואלית ורוחנית.

הרב יונתן זקס: "כתב הגנה נועז ומבריק על שלמותה של התורה ועל האמונה בהתגלות, מאת אחד מחוקרי המקרא המקוריים ביותר של זמננו."

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

"מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

The destruction of Jerusalem and its temple in the sixth century bce brought its inhabitants pain, a feeling of abandonment by God, and the loss of self-identity—and engendered the six poems of the book of Lamentations. Previous studies of the book have sought for its theological centre, or have read the book solely as an expression of grief, but in this innovative interpretation Elie Assis claims that its main aim is to impart hope to its exiled readers.

The intention of Lamentations is to transport the mourners from despair to prayer, and to offer its assurance that the destruction must only be temporary because God has not severed his covenant with the people. The people’s wish to feel themselves desired by God can be fulfilled, and the divine commitment is forever binding.

Through his sensitive literary analysis Assis lays bare a progression of thought within each poem and as well from poem to poem; it is a movement, theological and emotional, from despair in the first poem to prayer and hope in the last.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי.

בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה.
הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

סיפורו של יוסף הוא דרמה אנושית עמוקה וקורעת לב העוסקת בחלומות סוערים ושוזרת יחדיו היבטים פסיכולוגיים, מתחים משפחתיים, קונפליקטים מוסריים ושאלות תיאולוגיות. כבר בהתחלה יוסף נחשף כחולם חלומות, אך בהמשך מתברר שהוא גם בקי בפתרון חלומות ויש בכוחו אף לבחור את פתרונם. החלומות מלווים את העלילה עד לאפיזודות החותמות את הסיפור כולו, שרק בהן מתממש פתרונם הסופי. לעתים נדמה שהחלומות משמשים כמעין גיבור סמוי של הסיפור, לצד הדמויות הפועלות בו.

יוסף – סיפורם של חלומות מבקש להצטרף למסע הפרשני הסוער של אחת מפסגות הספרות העולמיות ולעמוד על סוד קסמו של סיפור יוסף, אחיו וחלומותיו. הספר מתחקה אחר האופן שבו המקרא מטפל בסוגיות משפחתיות, מוסריות ותיאולוגיות, שבסיפור זה מגיעות לשיאן. בסיפורו הייחודי של יוסף נחתם ספר בראשית כולו, ועמו גם ארבעת הכרכים בסדרת נועם שהוקדשו לניתוח החומש הראשון.

רבים נרתעים מללמוד על הקורבנות, המושתתים על מנהגים הרחוקים מעולמו של האדם המודרני. ספר זה עוקב אחר החטיבה הפותחת את חומש ויקרא ומבקש לדלות את הערכים הניצבים כבסיס לעולם הקורבנות.

בקורבנות הנדבה נראה מהי התודעה הדתית שבאה לידי ביטוי בהקרבת קורבן עולה או מנחה או זבח שלמים, ומהו התפקיד הדתי שממלאים קורבנות החובה - חטאת ואשם. חטיבה זו מקבלת נקודת מבט חדשה שיש בכוחה להגיש את עולם הקורבנות המורכב לקורא המודרני.

הספר כולל ניתוח טקסטואלי של פרקי הקורבנות, על פי סדר הפסוקים, ואלמנטים ספרותיים מגוונים מובאים בחשבון מתוך כוונה לעמוד על המייחד כל קורבן ולהגדיר את תפקידו. הספר מנהל דיאלוג מתמיד עם שלל הדיונים הקודמים שנעשו ביחס לחטיבה זו - החל ממדרשי ההלכה לפסוקים אלו, דרך פרשני ימי הביניים וכלה בחוקרים מודרניים.

לצד פרטי הדינים, תשומת לב מיוחדת ניתנת גם לבחירת המילים המלוות את עולם הקורבנות, וכך יובדלו זריקת הדם מנתינת הדם, וההקטרה באש מהשריפה. באמצעות אלה, תתגלה מגמתו הייחודית של כל קורבן וההבעה הדתית שהוא מציע בפני המקריב.

The most important objects in the Hebrew Bible are a wooden box, styled in English »the ark« or »the ark of the covenant«, and two statues of winged creatures, »the cherubim«, that surmount it. Raanan Eichler attempts to understand these objects using the full gamut of data and tools available to the modern scholar. The study features an abundance of visual comparative material, much of it in colour, with a particularly close examination of the finds from the tomb of Pharaoh Tutankhamun. The author proposes solutions to a number of unsolved puzzles, such as the question of what cherubim looked like, and offers a new explanation of the nature of the ark and the cherubim, rejecting the prevailing scholarly view of them as having constituted an »empty throne« and footstool for the God of Israel. Rather, he argues, they constituted an empty frame, a unique cultic focus that surpassed all known systems in the ancient Near East in the extent of the efforts it represented to prevent an anthropomorphic conception of the deity in a cultic context.