פרסומי המחלקה

In this commentary, Joshua Berman considers Lamentations as a literary work that creates meaning for a community in the wake of tragedy through its repudiation of Zion theology. Drawing from studies in collective trauma, his volume is the first study of Lamentations that systematically accounts for the constructed character of the narrator, a pastoral mentor who engages in a series of dialogues with a second constructed character, daughter Zion, who embodies the traumatized community of survivors. In each chapter, the pastoral mentor speaks to a different religious typology and a different sub-community of post-destruction Judeans, working with daughter Zion to reconsider her errant positions and charting for her a positive way forward to reconnecting with the Lord. Providing a systematic approach to the careful structure of each of its chapters, Berman illuminates how biblical writers offered support to their communities in a way that is still relevant and appealing to a therapy-conscious contemporary society.

מהי "מהפכה"? לפני כ־150 שנה התגלו שרידי תרבויות עתיקות במזרח הקרוב, במסופוטמיה ובמצרים, ומחקרים היסטוריים משווים בינן לבין המסופר בתנ"ך, מאברהם אבינו ועד עזרא הסופר. כאשר המחקר מצביע על תופעה דתית או פוליטית שהתקיימה בתרבויות העתיקות, אבל בתנ"ך היא מופיעה במגמה מנוגדת – הוגדרה זו כ"מהפכה".

מהו אופי החיבור? החיבור הוא מחקרי, בהתבססו על המחקר ועל מקורות מדעיים מובהקים; והוא תורני, בהסתמכו על התנ"ך, על חז"ל, ועל הגות רבנית בת־ימינו, זו המקבילה למחקר.

איך מתיישבת מהפכה עם מסורת? כאשר ר' שמואל חיים לנדאו, מייסד 'הפועל המזרחי' ב־1922, טבע את מטבע הלשון "המרד הקדוש" – הוא אכן התכוון לרעיון המרד. לא נגד התורה, אלא להיפך: נגד ניוונה, ש"אין בית מדרש בלא חידוש". וכהגדרת הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ־ישראל: "הישן – יתחדש, והחדש – יתקדש". כלומר, החידוש המתמיד – הוא המסורת היהודית במיטבה.

מדוע כתבתי את החיבור הזה? גדלתי בציונות הדתית של פעם; בבני עקיבא ובקיבוץ הדתי, ונשאבתי לרעיון של "תיקון עולם" (פרק 71 בספר). שתי מלים אלה הן תמצית התורה והיהדות, ונולדו לשם דירבון רוח האדם והחֶבְרָה לתיקון מתמיד, כדבר ה' לאברהם: "...וְשָׁמְרוּ דֶּּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה ומִּשְׁפָּט". דברים אלה נאמרו לאברהם ולזרעו, אך גם לכל באי עולם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וזהו תיקון עולם.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) היה סופר פורה והוגה דעות מקורי. מתוך מכתביו הרבים עולה שמַשׂאַת נפשו הייתה לעסוק בתיאולוגיה, אולם לפרנסתו נזקק לפרסם סיפורים. בין שפע כתביו לא ניתן לגלות חיבור שיעסוק כולו בתיאולוגיה, ושמא לא כתב מאודו חיבור מעין זה. אבל בסיפוריו ובמכתביו הרבים אצורות קביעות תיאולוגיות רבות, לעתים סותרות. הספר הנוכחי הוא פרי ניסיון לשרטט את התיאולוגיה של ברדיצ'בסקי לאור קביעותיו האקראיות. המסקנה העולה מתוך דברי ברדיצ'בסקי היא שהוא האמין בקיומן של ישויות אלוהיות רבות. בין ישויות אלה ניתן למנות, למשל, את אלוהי ישראל; האֵלים אותם עבדו הישראליים בתקופת בית ראשון; הטבע; יצורים שמימיים שונים (מטטרון, שטן, שׂרים) ואף בני אנוש, אם כפרטים בודדים ואם כקבוצה; ואף את ישו ראה כאֵל משום היותו סלחן ובורא חוקים חדשים.

שורה ארוכה זו של ישויות אלוהיות קרויה בספר זה "פנתיאון עברי". בצד עצם חשיפתו של פנתיאון זה עולה השאלה: איזו מבין הישויות המרכיבות את הפנתיאון מועדפת/נערצת על ברדיצ'בסקי? האם אלוהי ישראל, הזוכה למירב תשומת הלב, או שמא ישויות אחרות?

האידיאולוגיה החילונית של ברדיצ'בסקי, המושפעת בין השאר מ"פילוסופיית החיים" של ניטשה, אינה מותירה מקום לספק שאלוהי ישראל אינו תופס את מקום הבכורה בפנתיאון. זאת אף זאת, אלוהי ישראל זוכה לשפע של הערות ביקורתיות נוקבות ואף להתרסה כלפיו, עד כדי העלמתו. בניגוד לכך קיימות שתי ישויות אלוהיות אחרות הזוכות לאהדה רבה מצד ברדיצ'בסקי: הטבע, כלומר  סיפוק החושים היצריים והערצת היופי ואהבת החיים מזה, והאֵלים וטקסי פולחנם מזה. ישויות אלה תופשות את מקומו של אלוהי ישראל.

'חברתנו יונה בר-מעוז ליקטה מן הכול, מן הקודש ומן החול: מחז"ל ומחוקי חמורבי; מאליהו הנביא ומ"מכתב מאליהו"; ממקס ברוד ומקאסוטו; מ"העמק דבר" ומ"משך חכמה"; מהפרופסורים סימון וזקוביץ, מופס והיינמן, מכל אלה - אם מתוך הסכמה ואם מתוך מחלוקת לשם שמים - בנתה את הגיגיה, את הכול הכניסה לתוך היכל הקודש של הבנת עומק הפשט ועומק המשמעות של דבר ה' שבמקרא. כי בכך משתלבת יונה בזרם הפרשנות הנאמנה המתחדשת: לירד לעומק הפשט בעזרת כל הכלים המדעיים שברשותנו; דהיינו: הלשוניים והספרותיים, הריאליה והפסיכולוגיה. כל זאת, כדי שפשט זה ילמדנו את המסר והמשמעות של דבר ה', לדורנו ולדורות.' -- מנחם בן ישר, הערכה לספר "תנו לה מפרי ידיה"

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא.
איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה.
הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם.

שני חוקרי מקרא, הבאים מתחומים שונים, חברו על מנת לחקור את יחסם לתנ"ך של שני סופרים עבריים, בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.  האחד, הסופר, החוקר והפובליציסט פרץ בן משה סמולנסקין (1842-1885) והאחר הוא הסופר, החוקר והוגה הדעות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921). רב המשותף ביניהם על המפריד בהתייחסותם לתנ"ך, ושניהם מייצגים את הגישה החילונית לתנ"ך. גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביחסם החופשי השיטתי לטקסט המקראי. הם אינם מחויבים להקשרם המקראי של ביטויים או משפטים, ועושים במקרא כבשלהם תוך הערכה עצמית אובססיבית הספר מציע התייחסויות חופשיות לביטויים מקראיים, בצד התייחסויות לספרי המקרא השונים ולדמויות מקראיות. בנוסף ניתן לחשוף בדבריהם של שני סופרים אלה תופעה בולטת, העוברת כחוט השני בחיבוריהם, הבאה לידי ביטוי בייחוס כתובים מקראיים לבני אדם בעוד שבמקורם המקראי כתובים אלה מתארים את האלוהים. פועל יוצא של גישה חילונית זו הוא שייחוס כתובים אלה אינו פוסח על הסופרים עצמם, והם למעשה משקפים תפיסה של האלהה עצמית.

חלקו השני של הספר מציג את מידת שימושם האינטנסיבי של הסופרים בתנ"ך. זאת עושים מחברי הספר באמצעות הצגה של כמה תצרפים (פסיפסים) ושל ניתוח ספרותי של שני חיבורים ספרותיים, ובכך מצביעים על ניצול כתובים מקראיים למטרתם הספרותית והרעיונית של שני הסופרים.

זה למעלה ממאתיים שנה מעמיד החקר האקדמי של המקרא את היהודי המאמין בפני השאלות המאתגרות ביותר:
האם סיפורי התנ"ך מדויקים מבחינה היסטורית? האם יציאת מצרים אכן התרחשה? מדוע התורה מביאה גרסאות שונות של מצוותיה וסיפוריה? מה הן ההצדקות לאמונה שהתורה היא מן השמיים? האם יהודי המבקש יושר אינטלקטואלי יכול לשמור על נאמנות לכל י"ג עיקרי האמונה?

בחיבור פורץ דרך זה, הרב פרופ' יהושע ברמן, חוקר בעל שם עולמי, סופר ומרצה, בוחן במבט רענן וביקורתי את השאלות הללו. בהשתמשו בבקיאותו בנושאי המזרח התיכון הקדום ובמקורות חז"ל, הוא מעז להגדיר מחדש את המונחים הנתונים לדיון. אני מאמין הוא ספר חלוצי המציע ליהודי המאמין גישה המיוסדת על אדני המסורת ועל ידע אקדמי, מתוך יושרה אינטלקטואלית ורוחנית.

הרב יונתן זקס: "כתב הגנה נועז ומבריק על שלמותה של התורה ועל האמונה בהתגלות, מאת אחד מחוקרי המקרא המקוריים ביותר של זמננו."

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

"מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

ספר שופטים מציב אתגר גדול בפני לומדיו. לאחר המנהיגות הלאומית של
משה ושל ויהושע, ולפני המנהיגות הגדולה של המלכים, הנהיגו שופטים את
העם. למרבה ההפתעה, אין המשכיות ישירה להנהגה לאומית ריכוזית, ורק
כשהתעוררו בעיות מדיניות קשות שלח ה' מנהיג לפתור את הבעיה. תקופת
השופטים מתוארת כרצופה בהתמודדויות דתיות־צבאיות ומאופיינת בחוסר
יציבות, הספר אף מסתיים בתמונה של אנרכיה קשה. והינה ספר שמואל חוזר
שוב להנהגה לאומית.

מהו תפקידה של תקופת השופטים בין השמשות של המנהיגים הלאומיים?
מדוע היה צורך לעבור מהנהגת יהושע להנהגת המלכים דרך הנהגת השופטים?
מהו מסרו של ספר שופטים?

חוקר התנ"ך פרופ' אליהו עסיס מציע בספר זה מענה לשאלות אלה, והבנה
חדשה של ספר שופטים ושל מטרתו באמצעות ניתוח צמוד ומדוקדק של
סיפוריו. מתוך ספר שופטים עולות תובנות מרתקות גם על תקופת המקרא
וגם על ימינו אנו.

The destruction of Jerusalem and its temple in the sixth century bce brought its inhabitants pain, a feeling of abandonment by God, and the loss of self-identity—and engendered the six poems of the book of Lamentations. Previous studies of the book have sought for its theological centre, or have read the book solely as an expression of grief, but in this innovative interpretation Elie Assis claims that its main aim is to impart hope to its exiled readers.

The intention of Lamentations is to transport the mourners from despair to prayer, and to offer its assurance that the destruction must only be temporary because God has not severed his covenant with the people. The people’s wish to feel themselves desired by God can be fulfilled, and the divine commitment is forever binding.

Through his sensitive literary analysis Assis lays bare a progression of thought within each poem and as well from poem to poem; it is a movement, theological and emotional, from despair in the first poem to prayer and hope in the last.