Publications

פירוש רש"י לתורה הוא הפירוש הנפוץ והנלמד ביותר במשך כל הדורות, גם בעידן כתבי היד וגם בעידן הדפוס. עם הזמן התרבו הפירושים על פירוש רש"י עצמו, ובכלל זה פירושים פרי עטם של תלמידי חכמים. לשון אחר, הפירוש עבר תהליך של קנוניזציה, עד שנחשב – במאה הי"'ד, ושוב במאה הי"ז – לפירוש שנכתב כביכול ברוח הקודש.

הפופולריות של הפירוש משתקפת בתפוצתו העצומה במשך הדורות. לפחות 240 כתבי יד שרדו מן הפירוש על התורה, ואין שום פירוש אחר על התורה ששרד במספרים דומים. מתחילת עידן הדפוס העברי שרדו עשרה דפוסים של פירוש רש"י לתורה. ומן המאה הט"ז ועד היום הזה, במשך יותר מחמש מאות שנה, לא פסקו מלהדפיס את הפירוש על התורה במאות דפוסים.

ואף על פי כן, הנוסח של הפירוש קשה. היו חכמים שהעירו על חילופי נוסח בפירוש, אבל רק במחצית השנייה של המאה הי"ט ניסה אברהם ברלינר להציג נוסח מתוקן של הפירוש על התורה על סמך כתבי יד. בשתי המהדורות של ספרו (1866, 1905) בדק ברלינר יותר ממאה כתבי  יד, אך לרוב לא ציין אותם ואת חילופי הנוסח. כיום בידינו שתי מהדורות של פירוש רש"י לתנ"ך  הראויות לציון: מקראות גדולות "הכתר", והמהדורה של "על התורה", הנמצאת במרשתת.

הספר שלפנינו נועד לעמוד על תולדות פירוש רש"י לתנ"ך, בייחוד על פי בדיקה של כתבי יד רבים מאוד ולעמוד על הגהותיו של רש"י לפירושו, היינו על מקומות שבהם שינה את פירושו או הוסיף עליו. רק העיון המדויק בכתבי היד של פירוש רש"י מאפשר לעמוד על תולדות הפירוש.

Following the great periods of national leadership by Moses and Joshua, the book of Judges depicts the stewardship of various judges that rose to power to solve local religious and military challenges in the premonarchic period. This volume provides a close reading of the entire book of Judges, taking seriously the distinct elements of the book and how they are interconnected.

Elie Assis explores the ways in which the ideology and theology of Judges unfold through a careful literary analysis. Moving beyond the cycle of sin, punishment, and salvation, Assis demonstrates how differences in the descriptive language applied to each judge, as well as the evaluations in the opening and concluding chapters, provide clues as to the organization and message of the text. Most works on Judges focus on the historical background of the period or the historical process of the book’s composition and seek to dissolve its stories into component parts. In contrast, Before There Were Kings points to the deep underlying unity of Judges and the function of the individual stories within the whole.

New and carefully drawn insights related to the purpose of each section and the themes that shape the book as a whole make this a groundbreaking, programmatic contribution to research on the book of Judges. It will be of particular interest to students and scholars of the Old Testament and the Hebrew Bible.

רבים ומגוונים הם פרקי המקרא שעוסקים באחים, באחיות וביחסים ביניהם. הספר מאבקי אחים ואחיות במקרא עוסק ביחסים בין אחים, כפי שהם מתבטאים בחומר הסיפורי שבמקרא. במרכז הספר עומדים שבעה סיפורים מקראיים: קין והבל (בראשית ד 1–16), עשיו ויעקב (בראשית כה 19–34), לאה ורחל (בראשית כט 13–ל 25), יוסף ואחיו (בראשית לז), אבימלך ואחיו (שופטים ח 29–ט 21), יפתח ואחיו (שופטים יא 1–3), יהורם מלך יהודה ואחיו (דברי הימים ב כא). שבעה סיפורים אלה מגלים דמיון ונמנים עם סוג ספרותי אחד, אשר בהגדרתו, בדרכי יישומו ובמשמעותו – דנים הפרקים המרכזיים של הספר. מבין נקודות הדמיון המרכזיות הקיימות בין הסיפורים, הספר נותן דגש על שמונת רכיבי העלילה החוזרים המופיעים בסיפורים. רכיבים אלה מסייעים להבין כל סיפור בפני עצמו, את הקשרים בין הסיפורים ואת התמונה הכוללת העולה משבעת הסיפורים יחד.

הספר מתמקד ביחסים העכורים המתקיימים בין אחים ואחיות. בכך הוא מספק הצצה ייחודית אל תוך מערכת היחסים האחאית ואל עקרונותיה, ומוסיף עוד נדבך לתמונה העולה ממחקרים אחרים שנעשו ביחס להרכבים משפחתיים שונים המתועדים במקרא. אולם העיסוק במאבקי האחים והאחיות בסיפורים אלה מאיר גם את היחסים הטובים שראויים לשרור ביניהם. על ידי כך הדיון בשבעת הסיפורים חושף כמה מיסודות הקיום של בית־האב במקרא, תורם להבנה של היחסים המגוונים המתקיימים בתוכו ומבהיר את חשיבותם לפרט ולחברה בישראל הקדומה.

מוקדיו של הספר מאבקי אחים ואחיות במקרא הם הסוג הספרותי המאחד את הסיפורים, בצד שבעת הסיפורים העומדים כל אחד בפני עצמו – והמשמעות הספרותית והחברתית העולה מניתוחם הכולל יחד.

מגילת קהלת נכתבה על ידי אחד הסופרים הכנים והנוקבים ביותר בתולדות ספרות העולם. יצירתו היא פרי של התבוננות בחיי האדם והחברה, וכל כולה התמודדות כואבת ומלאת תסכול נוכח העוולות, חוסר הצדק וחוסר הפשר שבחיים, ועם חוסר האונים והמוגבלויות של בני האדם.

האם ביקש מחבר המגילה לתת מענה למחשבות המענות שהטרידו אותו? האם הציע לקוראי דבריו מוצא מהמצוקה שתיאר? האם מתחת לפני השטח הוא גם מתווה דרך שבה אפשר ואולי אף כדאי לחיות חיים טובים? ואם כן, מה הם תוכנם ומשמעותם של המענה, המוצא והדרך? האם ניתן לראות במגילת קהלת יצירה אופטימית? לשאלות אלו ניתנו תשובות רבות על ידי פרשנים קדומים וחדשים, וספר זה מפלס בתוכן נתיב ייחודי משלו.

תיאורי חוסר הפשר וחוסר האונים, עלולים להוביל את הקורא למסקנה ש"הכל הבל". אך המסר של המגילה לא מסתכם בכך. קהלת: סדק של אור מראה כיצד מתחת לפני השטח טמון במגילה מענה לשאלות הקשות שהיא עצמה מעוררת.

דווקא לאור התובנה של קהלת שמתחילה מביטול המשמעות, הוא סולל עבורנו דרך של חיים שיש בהם שמחה והנאה. קוראי קהלת: סדק של אור יגלו מחדש את המגילה כמזמינה אותם לגעת בחיים עצמם, להבחין בין עיקר לטפל, למצוא טעם בחוויות הקטנות של הקיום, להאמין, לעמול ולנצל את הזמן הקצוב שיש לו לאדם על פני האדמה.

In this commentary, Joshua Berman considers Lamentations as a literary work that creates meaning for a community in the wake of tragedy through its repudiation of Zion theology. Drawing from studies in collective trauma, his volume is the first study of Lamentations that systematically accounts for the constructed character of the narrator, a pastoral mentor who engages in a series of dialogues with a second constructed character, daughter Zion, who embodies the traumatized community of survivors. In each chapter, the pastoral mentor speaks to a different religious typology and a different sub-community of post-destruction Judeans, working with daughter Zion to reconsider her errant positions and charting for her a positive way forward to reconnecting with the Lord. Providing a systematic approach to the careful structure of each of its chapters, Berman illuminates how biblical writers offered support to their communities in a way that is still relevant and appealing to a therapy-conscious contemporary society.

מהי "מהפכה"? לפני כ־150 שנה התגלו שרידי תרבויות עתיקות במזרח הקרוב, במסופוטמיה ובמצרים, ומחקרים היסטוריים משווים בינן לבין המסופר בתנ"ך, מאברהם אבינו ועד עזרא הסופר. כאשר המחקר מצביע על תופעה דתית או פוליטית שהתקיימה בתרבויות העתיקות, אבל בתנ"ך היא מופיעה במגמה מנוגדת – הוגדרה זו כ"מהפכה".

מהו אופי החיבור? החיבור הוא מחקרי, בהתבססו על המחקר ועל מקורות מדעיים מובהקים; והוא תורני, בהסתמכו על התנ"ך, על חז"ל, ועל הגות רבנית בת־ימינו, זו המקבילה למחקר.

איך מתיישבת מהפכה עם מסורת? כאשר ר' שמואל חיים לנדאו, מייסד 'הפועל המזרחי' ב־1922, טבע את מטבע הלשון "המרד הקדוש" – הוא אכן התכוון לרעיון המרד. לא נגד התורה, אלא להיפך: נגד ניוונה, ש"אין בית מדרש בלא חידוש". וכהגדרת הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ־ישראל: "הישן – יתחדש, והחדש – יתקדש". כלומר, החידוש המתמיד – הוא המסורת היהודית במיטבה.

מדוע כתבתי את החיבור הזה? גדלתי בציונות הדתית של פעם; בבני עקיבא ובקיבוץ הדתי, ונשאבתי לרעיון של "תיקון עולם" (פרק 71 בספר). שתי מלים אלה הן תמצית התורה והיהדות, ונולדו לשם דירבון רוח האדם והחֶבְרָה לתיקון מתמיד, כדבר ה' לאברהם: "...וְשָׁמְרוּ דֶּּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה ומִּשְׁפָּט". דברים אלה נאמרו לאברהם ולזרעו, אך גם לכל באי עולם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וזהו תיקון עולם.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865) היה סופר פורה והוגה דעות מקורי. מתוך מכתביו הרבים עולה שמַשׂאַת נפשו הייתה לעסוק בתיאולוגיה, אולם לפרנסתו נזקק לפרסם סיפורים. בין שפע כתביו לא ניתן לגלות חיבור שיעסוק כולו בתיאולוגיה, ושמא לא כתב מאודו חיבור מעין זה. אבל בסיפוריו ובמכתביו הרבים אצורות קביעות תיאולוגיות רבות, לעתים סותרות. הספר הנוכחי הוא פרי ניסיון לשרטט את התיאולוגיה של ברדיצ'בסקי לאור קביעותיו האקראיות. המסקנה העולה מתוך דברי ברדיצ'בסקי היא שהוא האמין בקיומן של ישויות אלוהיות רבות. בין ישויות אלה ניתן למנות, למשל, את אלוהי ישראל; האֵלים אותם עבדו הישראליים בתקופת בית ראשון; הטבע; יצורים שמימיים שונים (מטטרון, שטן, שׂרים) ואף בני אנוש, אם כפרטים בודדים ואם כקבוצה; ואף את ישו ראה כאֵל משום היותו סלחן ובורא חוקים חדשים.

שורה ארוכה זו של ישויות אלוהיות קרויה בספר זה "פנתיאון עברי". בצד עצם חשיפתו של פנתיאון זה עולה השאלה: איזו מבין הישויות המרכיבות את הפנתיאון מועדפת/נערצת על ברדיצ'בסקי? האם אלוהי ישראל, הזוכה למירב תשומת הלב, או שמא ישויות אחרות?

האידיאולוגיה החילונית של ברדיצ'בסקי, המושפעת בין השאר מ"פילוסופיית החיים" של ניטשה, אינה מותירה מקום לספק שאלוהי ישראל אינו תופס את מקום הבכורה בפנתיאון. זאת אף זאת, אלוהי ישראל זוכה לשפע של הערות ביקורתיות נוקבות ואף להתרסה כלפיו, עד כדי העלמתו. בניגוד לכך קיימות שתי ישויות אלוהיות אחרות הזוכות לאהדה רבה מצד ברדיצ'בסקי: הטבע, כלומר  סיפוק החושים היצריים והערצת היופי ואהבת החיים מזה, והאֵלים וטקסי פולחנם מזה. ישויות אלה תופשות את מקומו של אלוהי ישראל.

'חברתנו יונה בר-מעוז ליקטה מן הכול, מן הקודש ומן החול: מחז"ל ומחוקי חמורבי; מאליהו הנביא ומ"מכתב מאליהו"; ממקס ברוד ומקאסוטו; מ"העמק דבר" ומ"משך חכמה"; מהפרופסורים סימון וזקוביץ, מופס והיינמן, מכל אלה - אם מתוך הסכמה ואם מתוך מחלוקת לשם שמים - בנתה את הגיגיה, את הכול הכניסה לתוך היכל הקודש של הבנת עומק הפשט ועומק המשמעות של דבר ה' שבמקרא. כי בכך משתלבת יונה בזרם הפרשנות הנאמנה המתחדשת: לירד לעומק הפשט בעזרת כל הכלים המדעיים שברשותנו; דהיינו: הלשוניים והספרותיים, הריאליה והפסיכולוגיה. כל זאת, כדי שפשט זה ילמדנו את המסר והמשמעות של דבר ה', לדורנו ולדורות.' -- מנחם בן ישר, הערכה לספר "תנו לה מפרי ידיה"

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא.
איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה.
הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם.

שני חוקרי מקרא, הבאים מתחומים שונים, חברו על מנת לחקור את יחסם לתנ"ך של שני סופרים עבריים, בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.  האחד, הסופר, החוקר והפובליציסט פרץ בן משה סמולנסקין (1842-1885) והאחר הוא הסופר, החוקר והוגה הדעות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921). רב המשותף ביניהם על המפריד בהתייחסותם לתנ"ך, ושניהם מייצגים את הגישה החילונית לתנ"ך. גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביחסם החופשי השיטתי לטקסט המקראי. הם אינם מחויבים להקשרם המקראי של ביטויים או משפטים, ועושים במקרא כבשלהם תוך הערכה עצמית אובססיבית הספר מציע התייחסויות חופשיות לביטויים מקראיים, בצד התייחסויות לספרי המקרא השונים ולדמויות מקראיות. בנוסף ניתן לחשוף בדבריהם של שני סופרים אלה תופעה בולטת, העוברת כחוט השני בחיבוריהם, הבאה לידי ביטוי בייחוס כתובים מקראיים לבני אדם בעוד שבמקורם המקראי כתובים אלה מתארים את האלוהים. פועל יוצא של גישה חילונית זו הוא שייחוס כתובים אלה אינו פוסח על הסופרים עצמם, והם למעשה משקפים תפיסה של האלהה עצמית.

חלקו השני של הספר מציג את מידת שימושם האינטנסיבי של הסופרים בתנ"ך. זאת עושים מחברי הספר באמצעות הצגה של כמה תצרפים (פסיפסים) ושל ניתוח ספרותי של שני חיבורים ספרותיים, ובכך מצביעים על ניצול כתובים מקראיים למטרתם הספרותית והרעיונית של שני הסופרים.