הערות על הטיהור במקור הכוהני

מטרתו של מחקר זה היא להבין את משמעותו של מושג הטומאה הכוהני באמצעות בחינת טקסי טהרה. ניסיונותיהם של חוקרים מודרניים לזהות את הרציונל העומד מאחורי מושג הטומאה במקרא נעשו בדרך כלל מתוך חיפוש אחר מכנה משותף בין מקורות הטומאה על פי המקור הכוהני (P): פגרים של בעלי חיים, הפרשות מאיברי המין (הקשורות ללידה, נידה וזיבה פתולוגית), צרעת, גופת אדם ופריטי פולחן ספציפיים המשמשים לטיהור (אפר פרה אדומה, לדוגמה). רבים ממקרים אלה נראים כקשורים להתפשטותן של מחלות, ועל כן הגישה הרווחת במחקר מזה שנים היא שחוקי הטומאה של המקור הכוהני מתרכזים בעיקר סביב תחום ההיגיינה. קו מחשבה נוסף המבוסס על השוואה עם מקורות חוץ־מקראיים קושר את המקרים הללו לפלישתם של שדים.

הצעה מסוג אחר היא שתגובות ספונטניות של גועל ופחד הן המגדירות תופעה כלשהי כ"טמאה". חוקרים אחרים נוקטים בגישה סמלית יותר ורואים בחוקי הטומאה דרך סוציולוגית לתקשר נורמות ואידיאלים הנוגעים למוסר או לגבולות חברתיים. אחת מתתי הגישות בתוך הגישה הזו תופסת את הטומאה כסמל למוות. תומך בולט בתת הגישה הזו הוא יעקב מילגרום, המתאר את המונחים "טומאה" ו"קדושה" כמונחים הופכיים המסמלים בהתאמה מוות וחיים. ברוח זו, הוא מפרש את כל מקרי הטומאה כקשורים בדרך כלשהי למוות. הספקנים לגבי טיעון זה מציינים כי לא כל מקרי הטומאה של המקור הכוהני מתאימים כל כך בקלות למודל של "חיים-מוות", והם טוענים כי אין סיבה אחת ויחידה שבכוחה להסביר את כל המקרים כולם. חוקרים אחרים מרחיקים לכת וטוענים כי המקרים המובאים במקור הכוהני מלוקטים בעצם ממסורות שונות ומשונות, ועל כן גם אם ננסה לתת כמה סיבות שונות לטומאה, לא נצליח להסביר את הדברים לאשורם.

הנקודה הראשונה שיש לשים לב אליה היא שתיאוריות אלו אינן בהכרח מתחרות זו בזו, אלא מתארות רבדים שונים בתפיסה הכוללת של הטומאה: בבסיס עומדות התופעות עצמן בהן נתקלים בני אדם בחייהם. על גביהן מצויות התגובות המוחשיות (ומעוגנות חברתית) – גועל, פחד או דחייה, והתגובות הללו מניעות נורמות חברתיות, טאבו, אמצעי הפרדה וטקסי טהרה, והרובד האחרון הוא שכבת ההסברים למכלול החוויות הללו.

ההסבר הנפוץ ביותר בעולם העתיק לטומאה הוא שמקורה בעולם השדים. שדים הם תושבי העולם התחתון הנטפלים אל האדם, בעיקר כאשר הוא פגיע, וגורמים למוות ולמחלות. עם זאת, המקור הכוהני דוגל במסגרת תיאולוגית שבה ה' הוא הישות העל־טבעית היחידה, וחוקרים רבים רואים בחוקי הטומאה של המקור הכוהני כדחייה של דמונולוגיה. מהו אם כן (ואם בכלל) ההסבר החלופי של המקור הכוהני לטומאה?

בניגוד למילגרום, הסובר כי ההתעלמות של המקור הכוהני מנושא השדים נועדה לשלול את האמונה כי בטומאה יש פוטנציאל לפגוע בבני אדם, אני מציע שהחידוש העיקרי של המקור הכוהני הוא הסרת ההאנשה מן הטומאה, דהיינו היפטרות מכל ישות על־טבעית מלבד ה'. עם זאת, עדיין קיים בטומאה מימד של מוות, ותפיסת העולם העתיק הייתה שיש "כוחות של מוות" הקשורים לתופעות כגון לידה, פתולוגיות מסוימות וכמובן למיתה עצמה. על כן לפי המקור הכוהני הטומאה איננה פלישה של שדים אלא "כוח מוות" חסר אישיות. אני מסכים שהמוות הוא רכיב של הטומאה. עם זאת, בניגוד למילגרום, אבקש לטעון כי המוות אינו המרכיב המאפיין של מקרי הטומאה במקור הכוהני. אלא, נושא המוות עולה רק דרך קישורה של הטומאה לעולם התחתון.

הראיות הטקסטואליות שהמקור הכוהני תופס את הטומאה ככוח מוות נמצאות לא במקרי הטומאה עצמם אלא בטקסי הטיהור הבאים לבטל את הטומאה. חוקרים אחדים הצביעו על מוטיב ה"חיים" המופיע לאורך טקסי הטיהור של המקור הכוהני, מוטיב המתאפיין בדרך כלל כ"חיים המסירים את המוות" ולפיו טיהור הוא למעשה טקס של מֵירוּק. אני מסכים עם היבט זה של הטיהור, אך אני מציע כי בנוסף להשפעותיו הממרקות, ברוב המקרים נועד הטיהור למלא ולחדש. כוחות המוות, מלבד היותם דבר שיש להסירו, מרוקנים את כוח החיים מן האדם כאשר הם משתלטים עליו. טקסטים מהמזרח הקדום מעידים על הנזק, המחלות וההשפעות מפחיתות החיים שגורמת פלישתם של שדים. הטיהור לעומת זאת מחדש וממלא את חלל החיים שהותירה נוכחות המוות, והוא משרה חיים וחיוניות מחודשים על האדם העובר היטהרות.

חלקו הגדול של מחקר זה הוא סקירת טקסי הטיהור ותהליכיהם על פי סדר הופעתם במקור הכוהני. הוא מתחיל בבחינת המרכיב הנפוץ ביותר בטיהורים של המקור הכוהני – מרווחי זמן מוגדרים: ערב, שלושה ימים, כפולות של שבעה ימים, היום השמיני וארבעים יום. כל אלו הם מספרים טיפולוגיים הידועים במקרא ובעולם העתיק כבעלי יכולת מאגית להעניק שלמות והתחדשות. לאחר מכן אדון בטקסי הטהרה הנערכים במרחב הביתי,  הרחיצה והכביסה. יסוד המים הוא יסוד מרכזי בטקסים אלה, ואעיין באופן שבו מושג המים נתפס במזרח הקדום, הן כאמצעי ניקוי והן כחומר שבכוחו להעניק חיים והתחדשות. באותה קטגוריה של טקס טהרה אישי שכזה  נמצא גם הגילוח; נראה כי במקור הכוהני תפקידו הוא בעיקר למרֵק, והוא מתבצע רק במקרים נדירים.

לאחר מכן אדון בטקס פרה אדומה – טקס הטהרה מטומאת המת – ובטקס שתי הציפורים שנערך במקרה של צרעת (של העור או של הבית), וכן במרכיבים המשותפים לשניהם: ארז, חוט שָׁנִי, אזוב ומַיִם חַיִים (מי מעיין). אדום/דם, חיים, תנועה וכוח הם מוטיבים המצויים במרכיבים אלה, והם משתלבים יחד ויוצרים נוסחאות עוצמתיות להוקעת כוחות המוות והוספת חיים על המועמד לטיהור. בתוך העיון בטקס פרה אדומה אחקור את המאפיין החריג והפרדוקסלי שלו, האפר המקנה טומאה לנוגעים בו ובה בעת מטהר אדם אשר נחשף לגופת המת.

לאחר מכן, אבקש לבחון את תפקידם של הקורבנות בתהליך הטיהור. אני טוען כי שלב הקורבנות מתרחש רק לאחר שנפתרה בעיית הטומאה, וכי מטרתו (כפי שמצביע הפועל הנלווה "כִּפֵּר") היא לנקות את האדם מחובותיו האישיות כלפי ה'. לבסוף, אבחן את מריחת הדם והשמן, פעולה המבוצעת רק במקרה של צרעת עור ובהקדשת הכוהנים. הדם נחשב לכוח הנושא חיים, ושמן לחומר מחייה וכזה שבכוחו להביא את האדם למעמד חדש. אני טוען כי הטרנספורמציות מטמא לטהור ומטהור לקדוש, מתרחשות שתיהן על אותו ציר של הגברת החיים. שתיהן כוללות הוספת חיוניות, מה שאני מכנה "פלוס". במקרה של טומאה, פלוס מבטל מינוס – החיוניות מונעת את ההשפעות מפחיתות החיים של כוחות המוות.

נראה כי סקירה זו של טקסי הטהרה במקור הכוהני קובעת ברכה לעצמה, שכן כפי הידוע לי טרם נעשתה סקירה דומה במחקר המודרני. נוסף על כך אך אני מקווה שאצליח להציג כראוי כיצד המרכיבים, הטקסים והשפה המשמשים לטיהור בטקסטים של המקור הכוהני מצביעים על מוטיב "חיים" רחב שבו טקסים חדורי חיים מתגברים על כוחות המוות. לטיהור בוודאי יש תפקיד ממרק, אך אני טוען – על בסיס מקורות מהמקרא ומהמזרח הקדום – שטקסים אלה נועדו אף להחיות ולחדש.